<h1>ספר התרומות שער מ"ב חלק ד'</h1>
<h2>דף סד.</h2>
ויש לברר שכיב מרע שהודה שיש לפלוני אצלו מנה אם יכול לחזור בו אם לאו, על זה גרסינן בפרק מי שמת אבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו, ואסיקנא דאם עמד אינו חוזר דגמרינן לה מעובדא דאיסור גיורא דאמרינן לודי איסור דהלין זוזי דרב מארי נינהו ולקנינהו באודיתא, אלמא הודאה אע"פ שאנו מוחזקין בו שאין לו ממנו כלום ובמתנה רצה להקנותם, כיון דדרך הודאה אקני הוה ליה כהודאת בריא לגמרי ואם עמד אינו חוזר, כההיא עובדא דאיסור גיורא דקנה לגמרי כמתנת בריא על ידי הודאתו, דאי כמתנת שכיב מרע היאך קנה והא אמרינן מאן דליתיה בירושה ליתיה במתנת שכ"מ, הלכך כמתנת בריא היא, ואם עמד אינו חוזר, וכן פרשו בעלי התוספות ז"ל. ומכאן למדו הראשונים דמאן דאודי בפני שנים [באתם עדי, לא שנא דאודי במידי דמחייב ביה ולא שנא דאודי] במידי דלא מחייב ביה אלא שרצונו להקנות לו אותו דבר, שקונה ותפוס האחד, דה"ל כמאן דאמר נתתי שדה פלוני לפלוני, וכגון חייב אני לך מנה בשטר דא"ר יוחנן חייב, וכגון הא דאיסור שכתבנו. ולפיכך כתבו הודאה בחיבוריהם באחד מדרכי ההקנאות. ובתשובה להר"א בר"ד ז"ל ראובן הודה ואמר הלין זוזי דשמעון נינהו ואנן ידעינן דלא מיחייב ליה בכלום ולאו בפקדון איתנהו גביה, ושמעון עצמו מודה בכך אלא נתכוון לתתו לו במתנה, ולא היה יכול ליתנם לו לפי שהמעות מופקדים ביד אחר (ואינם) [ואינו] עמו להקנותם במעמד שלשתן, מהו. והשיב, כך דעתי נוטה דקני ולא מטעמא דבמתנה רצה ליתנם לו, דרב מארי לא קננהו מחמת מתנה, דהכי סוגיא דהלכה זו, ברישא איבעיא לן שכיב מרע שהודה מהו, ומפרשי לה כולהו אם יכול לחזור [בו] בהודאתו אם לאו, מי אמרינן למתנה איכוון ויכול לחזור בו או דילמא לאו למתנה איכוין והודאתו הודאה כשאר הודאות של בריא ואינו יכול לחזור. ופשיטנא ממלתא דאיסור דהודאתו כהודאת בריא, דא"כ דרב מרי מתנה הוה היכי קנה לה והא אמרינן מתנת שכ"מ כירושה דמיא, וכל שאינו בירושה אינו במתנה, אלא לאו ש"מ דהודאה גמורה היא כהודאת בריא. הלכך אע"ג דלא הלוה לו כלום ולא הפקיד אצלו כלום ושמעון הזוכה מודה עצמו בכך חייב ראובן ליתנם לו, כי ההיא דאמרינן [ב"מ ס"ד ע"א] אימר איניש אחריני גזליה וא"ל להאיך זיל אבלע ליה בחשבון, א"נ איניש אחרינא יהבינהו לשמעון וזכינהו ניהליה על ידי ראובן, דהא ראובן אודי דהלין זוזי דמשמעון נינהו, ואפשר דאיהו ידע אמאי אודי ושמעון לא ידע, כדאמרינן בגיטין [מ' ע"ב] חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר, ודכותה פרק הנושא, ע"כ. ובעל העיטור חולק בזה. ולא מסתברא כותיה.
